אבא שלי היה ילד חכם מאוד: הוא התחיל את בית הספר כבר בגיל חמש, ואז הוא "קפץ כיתה", כך שהוא סיים את בית הספר היסודי בגיל 12 והיו נושאים שהוא בכלל לא למד... ובכלל, כשאבא שלי היה ילד, ילדים לא למדו את נושא המדעים כמו שלומדים היום. לשיעור המדעים קראו שיעור "טבע" והיו לומדים בו בעיקר על צמחים ועל בעלי חיים. אף אחד לא חשב שילדים צעירים יכולים להבין חוקים מדעיים מסובכים.
כשאבא שלי היה בן 12, הוא עבר ללמוד בישיבות. אבל, לא בישיבה תיכונית, כמו שאתם מכירים. בישיבות שבהן הוא למד, למדו רק מקצועות קודש, בעיקר גמרא. אבל לא למדו בהן מקצועות כמו מתמטיקה או מדעים.
ולכן, הפעם הראשונה שאבא שלי למד מדעים הייתה כשהוא כבר היה סטודנט באוניברסיטה ואבא לילדות (של ענבל אחותי ושלי). כן, כן! אבא שלי פגש במדעים בפעם הראשונה כשהוא כבר היה בן 24! באוניברסיטה אבא שלי למד להיות מהנדס. כשהוא סיים ללמוד הוא הקים מפעל לאלקטרוניקה. אלקטרוניקה היא טכנולוגיה שבה מייצרים "מעגלים חשמליים" שמראים לחשמל איזו דרך לעבור כדי להפעיל מכשירים חשמליים כמו: רדיו, טלוויזיה, מכונית, ובעצם כמעט של כל מוצר חשמלי. במפעל של אבא שלי ייצרו מעגלים חשמליים למפעלים שונים כמו אלסינט, אלביט והתעשייה האווירית.
אבא שלי היה מהנדס, אבל הוא לא ממש נהנה מהעבודה. הוא חיפש משהו שיהיה גם לנשמה...
יום אחד פנו אליו מהישיבה התיכונית באפרת ושאלו אם הוא יכול למלא מקום של
המורה לפיסיקה, שבדיוק יצא למילואים. הוא הסכים לנסות, וכמו שאומרים: "הציץ ונפגע".
אבא שלי שהוא כנראה מורה מלידה – מצא את עצמו בגיל 40! (אתם מכירים עוד מישהו עם אותו שם ששינה את חייו בגיל ארבעים?)
כשאבא שלי נעשה מורה למדעים הוא גילה דבר מעניין. הוא שם לב שלתלמידים קשה להבין את החוק המדעי, אם הם רק קוראים עליו בספר. הוא הבין שהם צריכים הדגמה, הם צריכים ממש לראות איך החוק המדעי פועל, כדי שהם יבינו אותו. למשל, כשאב
א שלי רצה ללמד תלמידים שהעולם שלנו כמעט אף פעם לא ריק, ושיש סביבנו כל הזמן אוויר, הוא הראה לתלמידים את ההתנסות הבאה:
הוא הביא בקבוק קולה לכיתה ומזג לילדים את כל הקולה שהייתה בתוכו. ואז הוא שאל את הילדים: "מה יש עכשיו בבקבוק"? הילדים ענו: "כלום". אז אבא שלי שאל: "אם אין בתוך הבקבוק כלום, אתם חושבים שיהיה שם מקום לכ
דור קטן מנייר?" הילדים ענו: "בטח". אז אבא שלי גלגל פיסת נייר לכדור קטן, העמיד את בקבוק הקולה לרוחב, הניח את כדור הנייר על הפיה ונשף עליו חזק כדי להכניס אותו לתוך הבקבוק.
ואתם יודעים מה קרה? כדור הנייר עף החוצה!
אתם יודעים למה? כי הבקבוק היה מלא באוויר, וכשנשפנו לתוכו, הכנסנו פנימה עוד אוויר. נהיה צפוף ולחוץ בפנים – נוצר "לחץ אוויר". האוויר הלחוץ השתחרר החוצה, ובדרכו – הוא העיף גם את כדורון הנייר.
אני מציעה לכם לנסות בעצמכם...
רוצים עוד דוגמה? כשאבא שלי רצה ללמד את התלמידים שלו מהו "מרכז הכובד" – שזוהי הנקודה שבה חפצים נמצאים בשיווי משקל, הוא לקח.... מטאטא! הוא הניח את האצבעות שלו מתחת לשני הקצוות של מקל המטאטא.
המטאטא היה יציב, אבל – איפה בדיוק מתרכז כל הכובד שלו? איפה נקודת שיווי המשקל שלו? אבא שלי התחיל לקרב את האצבעות זו לזו עד שהם נפגשו בנקודה אחת – לא באמצע המטאטא! – וזוהי נקודת שיווי המשקל של המטאטא. תנסו בבית ותמצאו גם אתם איפה נמצאת הנקודה הזו.
אחרי כמה שיעורים, כשאבא שלי ניסה ללמד את התלמידים שלו חוקים מדעיים מסובכים יותר, הוא גילה שהחפצים שיש בכיתה (כמו בקבוק קולה, נייר ומטאטא) כבר לא מספיקים לו. הוא
גילה שהוא צריך משחקים מיוחדים שיעזרו לתלמידים להבין את החוקים המדעיים. הוא חיפש בכל מיני חנויות של מורים, ולא מצא משחקים שיתאימו לו. ואז הוא נזכר שהוא בעצמו מהנדס, ושהוא יודע איך לתכנן ולבנות מוצרים טכנולוגיים. וזה בדיוק מה שהוא עשה: הוא התחיל להמציא ולייצר משחקים שעוזרים לילדים להבין מדעים. מ
מש כמו שהם עוזרים לפולקע!
וזה מה שאבא שלי עושה בעשרים השנים האחרונות. הוא מלמד ילדים פיסיקה דרך משחקים. ואני פוגשת הרבה ילדים שמאוד נהנים גם לשחק במשחקים שאבא שלי מפתח, וגם ללמוד דרכם מדעים.
אז אם גם אתם אוהבים את הדרך שאבא שלי מלמד מדעים, בפינה המדעית של פולקע, אני אשמח מאוד אם תכתבו כאן תגובה. אתם מוזמנים לספר מה אתם אוהבים בתכנית, וגם לאחל לאבא שלי יום הולדת שמח.
תודה רבה!יעל, הבת של עקיבא
היום זהו יום מיוחד בו אנו מציינים וחוגגים את ישועת השם, שזכינו לשוב אל העיר העתיקה, הרובע היהודי והכותל המערבי. לכל אחד יש את ירושלים שלו: הסימטאות, האבנים, האנשים. המקומות המיוחדים שבו הוא אוהב לבקר. בירושלים יש אוירה מיוחדת שונה. אתה הולך ברחוב ומרגיש כאילו השמים קרובים אליך. 
לכבוד יום ירושלים אתם מוזמנים לצפות בתוכנית על קבר "שמואל הנביא", לשחק במשחק הזיכרון על "שערי ירושלים", לטייל בירושלים עם גרשון.
לאתר ערוץ מאיר לילדים 
